מחלום למציאות


הגענו לשלב ב'.. הזמנו ג'יפ וחבר'ה, חזרה לרישיקש.

החום והשלווה, לעומת יופי הנוף שנגלה לעיתים (רחוקות מדי, לטעמנו), שכנעו אותנו לוותר על מזג האוויר הקשוח.

בדרך, עצרנו להתרעננות ומצאנו אמת מים שהיו בה אוצרות-

שרשרות תפילה, צמידים, כדי שמן קטנים.. הכל מונח בקרקעית, בין סלעים וסחף.

עוד כמה שעות נרד מההר ויתחיל להיות חם יותר.

הנהג שלנו.. נוהג היטב, אבל מהר. כל עוד זה כך, אני חושב על זה שזמן הנסיעה יתקצר.

(פרט אולי כשהוא זיגזג בין ערימות של קופים)

מתחיל להיות חם ואנחנו מתקלפים מהשכבות. עוד כמה שעות ונגיע.

לאחר 12 שעות, הגענו ל"לקסמן-ג'ולה" וחצינו אותו. הגשר היה כבר חשוך עם מעט עוברים והטלטולים עליו,

לא היו חזקים.

שמחתי לחזור. הרגשה של מקום מוכר ונעים.

לפי האנרגיות (ומצב חשבון הבנק..), יש לנו עוד כחודש..

נראה שכדאי להתרשם פה מהסביבה קצת יותר ולהתחיל להפנים שמגיע הסוף..

התכנון הוא לתייר קצת במקום, השבוע ובסופ'ש, לצאת לכיוון דלהי, לקראת הטיסה חזרה הביתה.

בגדת הגנגס, למחרת, הצטרף אלינו "בבא" יוגי רוז', סקרן ששאל וקיבל תשובות על החיים בארץ,

קרא בכף היד של הבנות, סיפר לנו על החיים (הלא פירים) בהודו והלך כלעומת שבא.

ביקרנו במקדש יוגי מהרישי (זה של ה"ביטלס"), מתחם ענק של חושות קטנטנות ומבנים מרכזיים.

כמו בסיס נטוש, אבל עם תחושה מפתיעה של החמצה.

רצנו בגשם שוטף ברחוב מוצף.. קבענו מפגש עם זוג שותף לדרך לדלהי, וניסינו להתעלם מסערת הרגשות המבעבעת מהחזרה הצפויה.