אקורד


בדלהי, יומיים לפני הטיסה חזרה, הוזמנו לטכס יום הזכרון שנערך באחד מבתי הספר.

מסתבר שיש די הרבה ישראלים שנמצאים בהודו במסגרת עבודה, כזו או אחרת.

היה מכובד ומכבד.

נציגי צה'ל, במדיהם הייצוגיים, נאום השגריר, תמונות הנופלים וסיפורי הקרבות, הזכירו לי, באחת,

מאיפה באתי.. וגם לאן אני חוזר..

הבנתי. אני לא משתוקק לחזור. אבל אין ברירה. לפחות בינתיים.

בטיסה חזרה, היינו שקטים..

מזל שיש חברים ומשפחה שמחכים ומחבקים בחזרה לארץ! כמה טוב היה להיפגש שוב!

פתאום מבינים כמה חסרים היו.

כשהגענו הביתה, הייתה תחושה מוזרה.

הבית שעמד וחיכה, נראה כמו גסט-האוס מפנק.. אבל לא הרגיש "בית". דבר שהפך את התחושה לידיעה: אנחנו זה הבית. יחד. משפחה.

אם בתאילנד כ"ספינת תענוגות" ואם בהודו כ"שבוע שדאות", היינו בבית.

למרות שהיה מנחם וכיף לפתוח ברז ולקבל מים שקופים, ובטמפ' מתאימה.. ושהביוב בכיוון הנכון..

שאפשר לשתות מי-ברז.. שהמיטות שלנו מחכות במקומן.. ועוד.

מאוד קשה לי לכתוב את הפוסט הזה שבעצם מסכם את הפוסטים הקשורים בטיול\מסע.

זה כמו להכריח את עצמך להבין שזה נגמר, כשבעצם יש תחושה שזה רק מתחיל.

השינוי בתפיסה וביחסים ביננו, באים לשמחתי לידי ביטוי, וזה מקל על ההתמודדות.

אתמול, אפילו נערתי את התיקים לקראת אחסנה (עברו כבר כשלושה שבועות מאז החזרה, אבל...)

ונראה שאנחנו בכיוון, אבל בפנים הכל גועש ורוגש.

הכיוונים החדשים אליהם נחשפתי, העיתוי וההתנסות בהם, הדליקו בי ניצוץ נעורים.

כנראה גם עוזרים לי בהבנה שבשלב זה, חוזרים למרוץ. בעיניים פקוחות ועם חלום חדש.